דוברי הממשלה ותומכיה משבחים את שר האוצר ליברמן ומכנים אותו שר אוצר אחראי. לדבריהם הוא פועל
באופן לא פופוליסטי ומוריד בעקביות את הגירעון בתקציב המדינה גם על חשבון עליית הנטל המוטל על האזרחים הן דרך עליות מיסים והן דרך התייקרות המחירים ובפרט המחירים שבפיקוח ממשלתי.
ברם, חשיבה זו היא לא פחות מאיוולת. תפקידה של ממשלה אחראית אינו לגלגל את הגירעון שלה על גבו של הציבור הרחב. אין שום תועלת כלכלית בהפחתת הגרעון הממשלתי אם הוא מביא לעלייה של הגירעון הפרטי. בשנים שלי באוצר ירד הגרעון הממשלתי מרמה של עשרה אחוזי תוצר לרמה של עודף קטן (לראשונה ולאחרונה בתולדות המדינה). גם החוב הלאומי ירד באופן דרסטי מרמה של כמעט מאה אחוזי תוצר לרמה של שבעים ושמונה אחוזים וכל זאת בתוך ארבע שנים בלבד. ברם, עשינו זאת לא על חשבון עלייה בנטל החוב הפרטי שירד אף הוא מרמה של שלושים ושמונה אחוזי תוצר לרמה של שלושים ושישה אחוזים.
אגב, מאז עזיבתי את האוצר, לפני חמש עשרה שנים, המשיך יחס החוב הממשלתי לרדת באיטיות לרמה של שישים אחוזים ערב משבר הקורונה ולשבעים אחוזים כיום אולם יחס החוב הפרטי עלה לרמה של ארבעים ושניים אחוזי תוצר. במילים אחרות עוד תשעים מיליארד שקלים של חוב המוטל על כתפי הציבור. שר האוצר ליברמן ממשיך באותה מגמה. להפוך את הממשלה לעשירה עוד יותר (גם כך היא אחת מהממשלות הכי עשירות במערב) ואת העם לעני אף יותר (גם כך העם הכי עני במערב). זו לא אחריות אלא קפיטליזם חזירי במלוא מערומיו. מדיניות המחזקת את הממשלה, את החברות הגדולות, המונופולים ובעלי ההון ורומסת את השכירים, הצרכנים והעסקים הקטנים באמצעות האצת העלייה במחירי הדיור, יוקר מחייה גואה ועליית נטל המיסים המוטל עלינו.
חישבו פעמיים אם ברצונכם להמשיך ולהצביע שוב ושוב לקברניטי השיטה הזאת. במדינה מתוקנת, גרעון הציבור חשוב יותר מגרעון המדינה!