בתריסר השנים האחרונות הונהגה בישראל מדיניות כלכלית לא יעילה אשר ריסקה את הצמיחה, הגדילה את פערי ההכנסה בינינו לבין המערב ודחקה את מעמד הביניים והזוגות הצעירים למטה, לרמת חיים המאפיינת עניים במדינות המערב.
במהלך הבחירות האחרונות דיברנו על כך לא מעט תוך הפניית תשומת הלב לבעלי האינטרסים שעמדו מאחורי מדיניות זו ונהנו ממנה - בעלי ההון, החברות הגדולות, הבנקים והמונופולים.
בפוסט זה אני מבקש להתייחס לנקודה חשובה שלא קיבלה את תשומת הלב הראויה שעולה לראש סדר העדיפויות במשבר הביטחוני הנוכחי - ריסוק הצמיחה פוגע קשות גם בביטחון הלאומי שלנו כפי שנראה להלן.
מאחר שפערי המחירים בין ישראל לבין המערב מגיעים ל-25%, כוח הקנייה האמיתי של אזרח בישראל עומד על 34,000 דולר בלבד (למרות שבטבלאות שהממשלה מפרסמת רשום 43,000 דולר). במילים פשוטות, אזרח אמריקאי קונה פי 2 בשכר שהוא מרוויח לעומת אזרח ישראלי.
הירידה הזו בהכנסה ובכוח הקנייה של הישראלים מגלמת הפסד של 80 מיליארד שקלים בתקציב השנתי שלנו. אם היינו נשארים עם הכנסה לנפש של 62 אחוזים מההכנסה לנפש בארה"ב, כמו שהיה לפני כ-15 שנה, (ולא 52% כעת) תקציב המדינה היה יכול לגדול ל-480 מיליארד שקלים במקום 400 מיליארד בלבד כיום.
80 מיליארד שקלים הם סכום אדיר. בעזרתו אפשר היה לחולל מהפכות גדולות בכל אורחות חיינו - חינוך, בריאות, רווחה, תחבורה, איכות הסביבה - אך חשובה לא פחות היא העובדה כי אפשר היה לשדרג בעזרתו גם את הביטחון הלאומי שלנו.
במסגרת זו, אפשר היה להגדיל בצורה משמעותית את מלאי החירום של צה"ל, לשפר את רמת האימונים השנתית ואת המוכנות של הצבא להתמודד עם האתגרים הביטחוניים, בזירות קרובות או רחוקות.
אפשר היה להגדיל את מספר אנשי צבא הקבע ולקצר את חובת השירות הצבאי לשנתיים בלבד. כך היה לנו מצד אחד צבא מקצועי יותר ומצד שני צעירי ישראל היו יוצאים מהר יותר אל האזרחות, הקריירה והלימודים הגבוהים. לשנה נוספת של שירות חובה יש גם מחיר כלכלי כבד.
אפשר היה להגדיל דרמטית את ההשקעות הישראליות במחקר ופיתוח, צבאי ואזרחי. אפשר היה לשפר את התשתיות האזרחיות לרבות תשתיות האנרגיה המתחדשות שלנו ולשדרג את המאבק החיוני בזיהום האויר שעולה לנו במתים רבים מספור.
אפשר היה לבצע קפיצת מדרגה במערכת הבריאות הקורסת שלנו. במהלך משבר הקורונה נחרדנו לגלות כי כמה מאות חולים קשים עלולים להשבית את מערכת הבריאות ואת חדרי הניתוח ומחלקות הטיפול הנמרץ. מה יקרה, חלילה, במלחמה של ממש או באסון חס וחלילה סביבתי?
ואפשר היה לטפל מהשורש בבעיית האלימות הקשה המאפיינת את החברה הערבית, הן לטובת ערביי ישראל והן לטובת עם ישראל כולו. טיפול כזה מחייב שדרוג מהותי של מערכות החינוך (כולל הנגישות לחינוך אקדמי) והרווחה בישובים הערביים, מהפכה של רמת התשתיות בישובים, השקה של תוכניות גג לבינוי של שכונות חדשות ולשיפור של מבנים ישנים קיימים (כמו שנעשה בישובים יהודיים), בנייתם של אזורי תעסוקה ותעשייה חדשים וכן גם מבצע עומק משטרתי לאיסוף כלי נשק ולשבירה של מערך ארגוני הפשע בישובים.
הביטחון הלאומי נשען על איתנות כלכלית. מדיניות לא יעילה, קיצונית ולא מאוזנת סופה חברה חלשה וצבא עני ומאותגר. אחרי עשור אבוד של כלכלת ישראל הגיע הזמן לחזור למדיניות כלכלית שתתמוך ברמת החיים שלנו כמו גם ברמת הביטחון הלאומי הנדרש לנו.
פרופ' ירון זליכה
