אסור לפחד מהורדת מחירי הדיור - וכך נעשה את זה

בשנים שלי במשרד האוצר ירדו מחירי הדיור מרמה של 96 משכורות ממוצעות לרמה של 80 משכורות בלבד. מאז עזבתי, הגיעו לרמה של 170 משכורות ממוצעות. מי אשם? לא רק הבנקים, הקבלנים והממשלה: גם ציבור בעלי הדירות בישראל

---

גם החודש המשיכו לעלות מחירי הדיור ובקצב מפחיד. שיעור העלייה בתריסר החודשים האחרונים הוא 7.5% ואילו בחודש האחרון לבדו עלו מחירי הדיור ב-0.9%. במילים אחרות, התייקרות של למעלה מעשרים אלף שקל בחודש בודד. הטירוף נמשך.

אזכיר, כי בעוד שבשנים שלי במשרד האוצר, 2003–2007 ירדו מחירי הדיור מרמה של 96 משכורות ממוצעות לרמה של 80 משכורות בלבד - מאז עזיבתי את האוצר וכפועל יוצא ישיר מהפסקת יישומה של המדיניות הכלכלית שהנהגתי לצד נתניהו בזמני, עלו מחירי הדיור ללא הפסקה, עד שהגיעו לאחרונה לרמה של 170 משכורות ממוצעות.

לא אתעייף מלחזור כקאטו הזקן, כדי לשוב ולהוריד את מחירי הדיור, כפי שהיה בתקופתי באוצר, אין מנוס לחזור גם אל המדיניות שהנהגתי בעבר ובמוקדה הפחתת יוקר המחיה ונטל המס באמצעות מאבק נחוש במונופולים, ביבואנים הבלעדיים ובהפקרות הממשלתית.

עליית מחירי הדיור הטילה אסון כלכלי על כתפיהם של צעירים בדור האחרון ויצרה שלוש תוצאות עגומות. ראשית, שיעור הבעלות על דיור בישראל ירד לשפל היסטורי. מרבית הצעירים פשוט אינם מסוגלים לרכוש דירה. שנית, שיעור החוב הפרטי בכלל והחוב על דיור בפרט עלה לשיא של כל הזמנים. הצעירים שכן מצליחים לרכוש דירה עושים זאת בגיל מאוחר מאוד ותחת נטל משכנתאות מטורף. משכנתאות שכבר מגיעות לשלושים שנים ועל הפרק הארכתן לארבעים ולחמישים שנים. שלישית, גל עזיבה של צעירים את הארץ למחוזות שבהם לא נדרש לעבוד את היקף העבודה הכי גדול במערב, לשאת את יוקר המחיה ואת נטל המס הכי מכבידים במערב, ועל אף כל זאת לא להצליח לרכוש דירה אלא במשכנתא עד הקבר.

במהלך השנים הפניתי את האצבע המאשימה כלפי הממשלה על שום מדיניותה הכלכלית הכושלת וכלפי הבנקים, הקבלנים והממשלה עצמה שמרוויחים מהמשך העלייה במחירי הדיור. במאמר זה אבקש להפנות אצבע מאשימה לא פחות כלפי ציבור שהסתתר עד כה מאחור והוא ציבור בעלי הדירות בישראל. אלו הושלו לחשוב כי הם מרוויחים מעליית מחירי הדיור. לא אחת שמעתי אנשים טובים שמספרים לי כי הם הרוויחו חצי מיליון או מיליון שקל על הדירה שהם קנו. לפעמים המדובר בדירתם הראשונה ולעיתים בדירת השקעה שהם רכשו וסוברים בטעות כי הם הרוויחו. מדוע בטעות?

משק בית ממוצע הוא משק בית של זוג עם שלושה ילדים. אם במשק הבית יש דירה אחת ואפילו שתי דירות שעליהן הוא הרוויח כביכול מיליון שקל לכל דירה, אזי בצד הרווח יש לכאורה שני מיליון, אולם מה לגבי צד ההפסד? שהרי ילדיהם יגדלו ויצטרכו אף הם לרכוש דירת מגורים. כל אחד מהילדים יצטרך גם הוא לשלם עוד מיליון שקל על אותה דירה. גם הרווח שלכאורה צברתם על שתי הדירות שלכם הוא רווח שחציו על הנייר שהרי בדירה הראשונה אתם גרים. היינו זה רווח שלא תוכלו לממש. אף אם תמכרו את הדירה לא תעברו לגור באוהל. תצטרכו לרכוש דירה חליפית שאף היא התייקרה במיליון שקל ואף למעלה מכך אם שדרגתם לדירה גדולה יותר.

לפיכך, משק בית עם דירה אחת ושלושה ילדים הרוויח מיליון שלא ניתן למימוש בחייהם של בני הזוג והפסיד שלושה מיליון אמיתיים בגין צרכי הדיור העתידיים של ילדיהם. למעשה חמור יותר שכן את המיליון הנוסף שיצטרכו הילדים לשלם בעבור כל דירה, הם ילוו במשכנתא יקרה שיעבדו עבורה עשרות בשנים. כולל הריבית אין ספק כי המדובר בהפסד כפול.

במילים אחרות, משק בית עם שלושה ילדים שבבעלותו דירה אחת הפסיד שלושה מיליון שקל וכולל הריבית ששה מיליון שקל. משק בית עם שלושה ילדים שבבעלותו שתי דירות הפסיד שני מיליון שקל וכולל הריבית ארבעה מיליון. משק בית עם שלושה ילדים שבבעלותו לא פחות משלוש דירות (!) הפסיד מיליון שקל וכולל הריבית שני מיליון שקל. רק משק בית עם שלושה ילדים שבבעלותו ארבע דירות (!!!) יצא מאוזן כשהוא לא מרוויח ולא מפסיד. היחידים שמרוויחים באמת הם משקי בית שבבעלותם יותר דירות מילדים ואשר אין בכוונת הילדים להביא להורים נכדים. אם נכניס גם את הנכדים למניין אז ההפסד הופך להיות מטורף. אנו מקריבים דורות של ילדים ושל נכדים על מזבח הטירוף הזה.

שתי המסקנות העולות מהדברים הן פשוטות. מי שחושש כי מחירי הדיור ירדו הוא אדם חסר לב או חסר ילדים או שניהם גם יחד. כולנו נרוויח מירידת מחירי הדיור. זאת ועוד, כל עוד מחירי הדיור עולים הם גם מדרבנים את עצמם מאחר והם מתמרצים משפחות לעבור מדירה אחת בבעלות לשתי דירות לפחות (כדי להקטין את ההפסד) וכך מייצרים ביקושים מלאכותיים שאין גידול ריאלי בהיצע הדיור שיכול לעמוד בו.  

• פורסם לראשונה באתר אייס

•