עזה תגיע לעצמאות כלכלית תוך 20 שנה – אם ננקוט בצעד הזה

כפי שתיארתי באחד מהטורים הקודמים, ממשלות רבות בעולם העבירו לרצועת עזה בעשור האחרון סך אסטרונומי של כשלושה מיליארד דולר בשנה. סיוע זה הוזרם בעיקר למימון שכר לעובדי רשויות הממשל השונות ברצועת עזה וכן למימון פעולות הסעד לרבות חינוך, דיור ובריאות. נוסף, על הסיוע האזרחי הגישה איראן סיוע צבאי לחמאס בהיקף של מאות מיליוני דולרים בשנה, בו לא אעסוק במאמר זה.

עקרון כלכלי חשוב ועתיק יומין גורס כי יש להימנע מלתת לנזקקים דגים, אלא יש לתת להם חכות. זאת, מאחר וחלוקת דגים (מימון עבודה במקרה שלנו) לא מייצרת הכנסה עתידית ולכן לא מאפשרת למקבלי הסיוע להיחלץ ממעגל העוני. מנגד, מימון אמצעי ייצור (מימון ציוד, מכונות ואשראי לעסקים קטנים) יגדיל את היצע מקומות העבודה ולכן יניע תהליך של הקטנת מעגל הנזקקים.

אולם, הסיוע המערבי והערבי האדיר ניתן כולו כדגים. אף דולר לא הושקע בבנייה של אמצעי ייצור. לא מכונות, לא ציוד, לא אשראי לעסקים קטנים ולא שום דבר יצרני. כלום ושום דבר. אותו הדבר התקיים במקביל גם ביהודה ושומרון. יתר על כן, החמאס ניצל את שליטתו בכדי למסות את האוכלוסייה, כולל את הפועלים העזתיים שהועסקו בישראל, לטובת מימון צבא הטרור שלו, ולכן בזבז חלק מהמשאבים הציבוריים שיכלו להיות מופנים להשקעות באמצעי ייצור. הצטרפות לצבא הטרור הפכה להיות אלטרנטיבת תעסוקה מאחר ומקומות עבודה כמעט שלא נוצרו.

התוצאה היא שרצועת עזה כולה היא פרויקט סעד שהלך והתרחב עוד הרבה לפני מלחמת חרבות ברזל ואילו חמאס הפך למעסיק הגדול ברצועה. את הלקח חייבים להפיק הן בישראל והן בקרב ממשלות המערב. ישראל חייבת להניע שינוי דרמטי במאפייני הסיוע. יש לחדול לחלוטין ממימון אונר"א ועוד שלל מנגנוני חלוקת הדגים. יש לעבור לסבסוד (לא מלא כמובן כדי לצמצם עיוותים) של רכש מכונות וציוד לבניית מפעלים הן לייצור מקומי והן לייצוא והכול בתמורה לתשלום תמלוגים ופיקוח מלאים במנהלת השקעות שבה תהיה ישראל שותפה.

זאת, בדומה לחוק עידוד השקעות הון הישראלי שבישראל כבר אבד עליו אמנם הקלח, אך בכלכלה מפגרת כמו זו הקיימת בעזה הוא חיוני. יש לאפשר למפעלים שייכללו בתוכנית הסיוע המחודשת תנאי סחר מועדפים עם ישראל (וכך אולי עוד נרוויח הקלה ביוקר המחיה). עוד יש להקים קרנות לסבסוד אשראי לעסקים קטנים שיסכימו לעבוד תחת תנאי פיקוח חשבונאי הדוק למניעת זליגת הכספים לטרור ולפשיעה. 

בתוך כך, ראוי לדעת כי בעסקים גדולים (כמו אינטל או אוסם) נדרשת השקעה ממוצעת של כחצי מיליון דולר באמצעי ייצור כדי לייצר מקום עבודה אחד. כלומר, במפעל של אלף עובדים נדרש בממוצע חצי מיליארד דולר. בעסקים קטנים היחס הוא נמוך בהרבה ומגיע לכעשר עד שלושים אלף דולר. במפעלים בינוניים של כמאה עובדים יכול היחס להגיע לכמאה אלף דולר לעובד. מאחר ואין ציפיות (וגם אין היתכנות בשלב זה) למפעלי ענק אלא למפעלים בינוניים ולעסקים קטנים, אזי סביר להניח כי יחס של מאה אלף דולר היא הנחה סבירה. מאחר ואנו מדברים על שלושה מיליארד דולר לשנה (ויתכן אף הרבה יותר אם יתחיל שיקום הרצועה) אזי מדובר על שלושים אלף מקומות עבודה לשנה.

חמש עשרה שנים רצופות (בנוסף לחמש שנים של היערכות, תכנון וביצוע) יביאו את הרצועה (או את יהודה ושומרון) בעוד עשרים שנה לעצמאות כלכלית שתגמול אותה ממלכודת העוני. זאת ועוד, תשתית כלכלית עצמאית שנבנתה בזיעת אפיים תקטין מאוד את התמריצים הפלסטינים לפתוח במאבקים צבאיים בלתי פוסקים ובוודאי תהיה מקור משיכה תעסוקתי טוב יותר לעבודה במסגרת ארגוני הטרור. במצב הנוכחי שבו הסיוע ניתן בעיקר למימון שכר, אזי אין המאבק הצבאי פוגע במקורות המימון אלא אולי אף ההיפך. עשוי דווקא לתגבר אותם. אך במצב שבו המימון הוא לציוד הרי המפעל כולו, שנבנה במאמץ פלסטיני, ירד כולו לטמיון.

בעקבות הסכמי אוסלו קראו רבים במחנה הימים ובצדק, אל תתנו להם רובים. הגיע העת לשנות את הקריאה. אל תתנו להם דגים. ירצו לאכול, יצטרכו להקים מפעלים. הסיוע יהיה זמין למי שמעוניין ורק למי שיהיה מעוניין.

• פורסם לראשונה באתר אייס